הפעם הראשונה שהחלטתי לקחת את הסרטים הצהובים החוצה הייתה ב-31 בינואר - יום הולדתה ה-39 של טל שוהם. משפחתו של טל בחרה להביא את יום אימוץ בעלי החיים של SOS ל'כיכר בני ערובה' לכבודו. טל אוהבת חיות ותמיד התלהבה לעשות טוב. כשראיתי את המודעה לאירוע, הרגשתי דחף עז להיות שם. רציתי להכין משהו מיוחד לכלבים המתוקים שמחכים למצוא את בתיהם לנצח - משהו שישא מסר של תקווה וסולידריות. רק שבוע ליום ההולדת של טל, התחלתי לסרוג. עד ליום האירוע הכנתי כ-40 צווארונים של סרט צהוב. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי בכיכר הערובה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי כאילו להיות שם באמת חשוב. זה היה חשוב למשפחות שהיו שם, וזה היה חשוב לי - להופיע, לעמוד איתם ופשוט להיות שם. כשהגעתי, קיוויתי להישאר בלתי נראה. הסתובבתי בשקט, שמתי את הסרטים על כלבי המחסה. המתנדבים נגעו, אם כי לא החלפנו הרבה מילים. אחרי שלכל כלב היה סרט, העזתי ללכת יותר לכיכר, נזהרת לא להיתפס במצלמה. עצרתי ליד האוהל המייצג את קיבוץ בארי, שם פגשתי אישה יוצאת דופן. היא הייתה שלווה, חמלה ורהוטה כשהיא הסבירה למבקרים בסבלנות - כנראה בפעם המיליון - מה קרה לקהילה שלה, מה הם ידעו ומה לא. היא בטח הבחינה בי קודם, מסתובבת עם הסרטים. היא שאלה, "מה חילקת?" הסברתי שיצרתי את הצווארונים כדי להסיח את דעתי מהחרדות שלי, כדי להרגיש שאני עושה משהו - כל דבר. שלפתי אחד כדי להראות לה. כשהיא לקחה אותו בידיה, עלו דמעות בעיניה. היא אמרה, "אני יכולה לקבל את זה? הכלב שלי שרד את היום הזה, וזה היה כל כך חשוב לשים עליו את זה." הייתי המום אבל אמרתי במהירות, "כמובן." אחר כך שאלתי אם יש עוד כלבים שהיא רוצה סרטים עבורם ורוקנתי את שאר התיק שלי על השולחן - בערך 15 בסך הכל. היא יצאה מאחורי השולחן ושאלה אם היא יכולה לתת לי חיבוק. התחבקנו, ובכינו ביחד. באותו רגע, הבנתי שמה שאני עושה כבר לא רק בשבילי. זה הפך למשימה - משימה להגביר את קולם של אלה שלא יכלו לדבר, לעמוד בסולידריות עם המשפחות הנלחמות למען יקיריהם, ולתת לאחרים דרך להצטרף למאבק. מאז, פגשתי את האנשים הכי מדהימים - החזקים, האמיצים, החביבים והמעוררים ביותר. פגשתי את הכלבים - אלה ששרדו, אלה שנלחמים לצדנו, אלה שמרפאים אותנו, ואלה שעדיין מחכים. המתנה. אז התחלתי לפרסם כל יום ברשתות החברתיות, לספור את הימים ולשתף סיפורים של החברים הכי טובים שלנו שעוזרים לנו לנווט בתקופה הבלתי נתפסת והלא ודאית הזו. מה שהתחיל בתל אביב צמח מעבר לישראל, והגיע לאנשים ברחבי העולם. היום הצטרפו אלינו נשים מוכשרות ממדינות אחרות בסריגת סרטים צהובים והפצת תקווה. לא נפסיק להכין סרטים צהובים עד שכל אהובינו יחזרו הביתה - בטוחים, בריאים ומתאחדים עם משפחותיהם. אבל אנחנו גם מתרחבים. אנחנו משיקים פרויקטים חדשים, ואנחנו נרגשים מהעתיד. המשימה שלנו נשארת זהה: הפצת תקווה. זו הסלוגן והמטרה שלנו. זה אולי ישמע קמצני - אנחנו מחבקים את זה. כי בלי תקווה, מה יש לנו? ועם תקווה, אנחנו יכולים לעשות הכל. יחד.